פסק-דין בתיק ת"ק 9042-10-10

1.         התובע היה מעורב בתאונת דרכים שאירעה ביום 9.4.10 וכך מתאר התובע את האירוע: בכניסה למושב פתחיה, רכבו היה בנתיב לפניה שמאלה בזמן נסיעה רכב צד ג' שהיה בנתיב לכיוון ישר שבר הגה שמאלה בפתאומיות ולא ראה את רכב התובע בנתיב מכיוון שעשה סיבוב הגה גדול.

            כתוצאה מכך הרכב של התובע והרכב של צד ג' נכנסו אחד בשני ועפו לכיוון הפניה שמאלה.

            מאחר והתובע סבור, שהנתבע אחראי לקרות התאונה ולפגיעה ברכב התובע, הגיש התובע תביעה זו לחייב הנתבע לשלם לו הסך של 11,300 ש"ח.

2.         לעומת התובע, סבור  הנתבע, שיש לדחות את תביעת התובע, משום שהתובע הוא האחראי לקרות התאונה עקב רשלנותו באופן נהיגתו ואשר נהג בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת למתרחש סביבו.

            לטענת הנתבע, היה רכב הנתבע ראשון בשיירה בין 3 רכבים והוא האט את מהירות נסיעתו ואותת על מנת לעבור לנתיב המיועד לפנייה שמאלה ולאחר בדיקה במראה - החל הנתבע לעבור נתיב.

            תוך כדי גלישת רכב הנתבע שמאלה, רכב התובע שהיה מאחורי שיירה זו עקף את הרכבים במהירות ופגע ברכב הנתבע.

3.         מכתבי הטענות , מעדויות הצדדים המעורבים באירוע ומהמסמכים שצורפו לכתבי הטענות ואשר הוגשו לבית המשפט עולה, שהעובדות והנסיבות של המקרה מצביעות על כך, שהן התובע והן הנתבע לא נהגו בזהירות הדרושה ושניהם תרמו בחלקים שווים לקרות התאונה ולפיכך יש להשית על כל אחד מהם אחריות בשיעור 50% לקרות התאונה - זאת מן הנימוקים הבאים:

            א.         א)         מה שניתן להבין מהעובדות שפרט התובע בכתב התביעה הוא, שבכניסה למושב פתחיה לפניה שמאלה, רכב הנתבע שהיה בנתיב לכיוון ישר שבר ההגה שמאלה בפתאומיות, לא ראה את התובע בנתיב מכיוון שעשה סיבוב הגה גדול.

                                    מעדותו בבית המשפט, עולים פרטים נוספים על מה שאירע באירוע זה.

                                    לפי עדות התובע, נסע הנתבע לפניו והיו עוד שני רכבים מאחוריו, כך שהתובע היה הרכב הרביעי באותה שיירת רכבים (עמ' 1 לפ', ש' 6-7).

                        ב)         מעדותו של התובע עולה, שבשלב מסוים הוא רצה להשתלב על מנת לפנות שמאלה ולא שם לב, שרכב מימינו, שהיה נהוג בידי הנתבע, שבר אף הוא לשמאל ובעת שרכב הנתבע כבר היה ניצב מולו - לא הספיק התובע לעצור וכתוצאה מכך, הוא פגע ברכב הנתבע.

                                    מסקנת חוסר הזהירות עולה מעדות התובע, המאשר כי שני הרכבים פנו בעת ובעונה אחת שמאלה ומכאן עולה, ששני הנהגים לא לקחו הפנייה בזהירות וכל אחד - תוך כדי פנייה- התקרב יתר על המידה על עבר הרכב השני וכך אירעה התאונה (ראה דברי התובע בעמ' 1 לפ', ש' 8-10).

                        ג)          מעדותו של התובע גם עולה, שבעת שהוא ביצע פנייה שמאלה, הוא לא ראה את רכב הנתבע, אך ממבחן התוצאה של הפגיעות ברכבים עולה, שרכב הנתבע אכן היה קרוב אליו ומחובתו של התובע הייתה לראות את רכב הנתבע ולא לבצע הפנייה עד שהפנייה לא תהא אפשרית מבלי להפריע לנסיעתם של הרכבים שבאו אחריו.

                                    אני לא מקבל את טענת התובע, שרכב הנתבע בא לו משום מקום. אין דבר כזה משום מקום. רכב הנתבע לא נפל מהשמיים אלא שהיה קרוב למקום האירוע ועצם העובדה שהתובע לא הבחין בו - זהו אות וסימן שהתובע ביצע הפנייה במהירות בלתי סבירה (התובע גם לא ידע לומר מה הייתה מהירות נסיעתו - ראה בעמ' 2 לפ', ש' 30-31) ללא זהירות וללא תשומת לב מספקת (ראה דברי התובע בעמ' 2 לפ', ש' 7-10).

                        ד)         העובדות והנימוקים שפורטו לעיל, מצביעים על תרומת רשלנותו של התובע לקרות התאונה.

            ב.         א)         הנתבע ציין בכתב התביעה, שהוא היה רכב ראשון בשיירה של 3 רכבים והוא אותת על מנת לעבור מנתיב לנתיב המיועד לפנות שמאלה. עוד מציין הנתבע שהוא ביצע הפנייה לאחר שבדק במראה.

                                    אין להוציא מכלל אפשרות, שהנתבע הביט - בשלב כלשהו - במראה, ברם מתוצאות האירוע עולה, שהנתבע לא בדק, כפי שנהג סביר חייב לבדוק, האם באמת יכול הוא לבצע הפנייה מבלי להפריע או מבלי לחסום את דרכם של רכבים האחרים הנוסעים באותו נתיב.

                        ב)         הנתבע נסע, כאמור, ראשון בשיירה ואחיו מר אורן מאור (להלן: "אורן") נסע שני - אחריו - ואחרי אורן נסעה מכונית נוספת ובה הוריו של הנתבע.

                                    כל הנוסעים בשלוש המכוניות הנ"ל התכוונו לסעוד במסעדה ורק הנתבע הכיר את הדרך לשם - לכן, יש להניח, שזאת גם הייתה הסיבה לכך שהנתבע נסע ראשון.